ישראל 2020

 

תכנית מתאר ארצית

אחד מנושאי המפתח בהם עוסקת תכנית אב לישראל בשנות האלפיים (ובו תעסוק כל תכנית כלל ארצית עתידית בישראל), הינו מצב משאבי הקרקע בארץ. הריבוי הטבעי והעליה ברמת רווחת הדיור, מביאים לדרישה מתמדת לקרקע לפיתוח ועמה להדלדלות מתמדת, בכמות ובאיכות של משאבי הקרקע.

הקרקע מהווה כלי מרכזי - אולי העיקרי והחשוב ביותר - בתכנון הארצי הכולל. מדיניות פיתוח הקרקע מתווה את קווי התכנון הפיסי, על פיה ייקבעו ייעודי השטחים ותפקודם; פיתוח או שימור לצורותיהם השונות, ובמובנים רבים היא תעצב את פני הארץ: תפרושת האוכלוסייה, ייעודי שטחים במחוזות הארץ השונים וקווי המגע והחיבור ביניהם.

דברים אלו אמורים על רקע מצוקת השטחים בארץ וסכנת אזילותם. חשש זה קיים ועומד בכל טווח זמן - בכל שנת יעד נתונה תהיה תמיד דרישה גבוהה לקרקע לעומת היצע אשר ילך ויקטן. נדרשת ההכרה כי תכנון משאבי הקרקע בארץ כולל בחובו את הדאגה לטווחים רחוקים מאד - תכנון  למצב "אינסופי", אשר טווח הזמן שלו כלל אינו מוגדר. תנאים אלה מחייבים אימוצה של מדיניות מרחיקת ראות ועקבית של ניהול קרקעות המדינה. מדיניות אשר תכוון לניצול יעיל,  חסכני וזהיר במשאב הנמצא במחסור תמידי ואשר אינו מתחדש.

מצוקת השטחים בארץ מחייבת החלטות קשות בדבר הסבת שטח פתוח לבנוי ובדבר האיזון הרצוי בין הפתוח והבנוי. נושאים אלו כלולים בתפקידה של תכנית אב לישראל בשנות האלפיים, האמורה להניח יסודות לתכנון אסטרטגי למדינת ישראל לקראת המאה הבאה.

תכנית אב לישראל בשנות האלפיים טבעה את הקביעה, לפיה השטח הפתוח הינו מושא תכנוני בפני עצמו, ולא יעד לניצול ומימוש פוטנציאל. קביעה זו עומדת ביסודה של מדיניות פוזיטיבית ביחס לשטחים הפתוחים. המדיניות תכוון להותיר שטחים פתוחים רבים ככל האפשר מבחינה כמותית ואיכותית, על מנת לאפשר את הכלים ליצירת ההדדיות בין הבנוי והפתוח.

AL11_2_18_1166_A4_CMYK.jpg