הרי ירושלים ושפלת יהודה

מדיניות שימור ופיתוח בר קיימא

עבודה זו מהווה נסיון ראשון בישראל להקיף חבל ארץ גדול בראיה של עקרונות פיתוח בר קיימא, בפרוגרמה הכוללת את הנושאים הקשורים בפיתוח המרחב. פרוגרמה זו מציבה דרך מאוזנת של שימור ופיתוח, בין שני קצוות אשר שניהם אינם רצויים: פיתוח גורף ובלתי מבוקר מחד, ושימור קפדני והקפאת פיתוח מאידך. משמעותו של המושג פיתוח בר קיימא, הינה מתן אפשרות לפיתוח מבוקר ומאוזן, הנושא עימו אחריות לכלל הציבור, בדור הזה ובדורות הבאים, ואינו בא לרצות ולספק מאוויים מקומיים וקצרי טווח. העבודה שלפנינו נערכה ברציפות במהלך השנים 1999-1997 .במהלך הכנתה הוצגו שלביה השונים, נדונו ולוטשו בידי חברי ועדת ההיגוי, אשר היו למעשה שותפים פעילים ומשפיעים בהכנתה. מסבע הדברים, בשל רגישות המקום, ריבוי הנושאים והכיוון האידיאולוגי אותו מייצג כל אחד מן הגופים השותפים, נתגלעו לא אחת חילוקי דעות ביחס לכיווני התכנון. המסקנות הניתנות כאן משקפות דרך מאוזנת הכוללת עמדות רבות ושונות, ובכללן גם את צרכי הפיתוח הנדרשים לאזור. תפקידה של הפרוגרמה לשמש מסד רעיוני ונקודת מוצא לתכניות פיתוח ומתאר אשר יערכו במרחב ירושלים. מבחנה האמיתי יהיה ביכולתה להשפיע על מהלכי התכנון הבאים, ולעצב בדרך זו את דמותו של המרחב.

מרחב הרי ירושלים ושפלת יהודה נתפס כערש התרבות וההוויה העברית. ראשית ההתיישבות הישראלית בימי התנחלות השבטים בארץ, ימי המלוכה בתקופת בית ראשון והתפתחות היצירה ההלכתית בימי בית שני מתרכזים בעיקרם באזור זה. הזיכרון הלאומי ההיסטורי, ועמו מאורעות חשובים וציוני דרך בתולדות העם, בא לידי ביטוי בהרי יהודה. תמונות הנוף ודמותו הפיסית של האזור משמשות בבואה לדמותה של הארץ ולשורשי התרבות העברית, כפי שתוארו בידי מבקרים ונוסעים, משוררים, סופרים וציירים, אשר שיקפו את הרי ירושלים ביצירותיהם. גם בעת ההתיישבות העברית החדשה יוחד לאזור מקום נכבד. החל מימי התכנון הראשונים, נתפס האזור כליבה ההיםטורי־תרבות׳ של הארץ, וככזה - הוא ראוי להתייחסות ולתכנון נפרדים. ערכי הנוף והטבע, המורשת והתרבות נמצאו ראויים להגנה ולטיפוח ברמה גבוהה, כמרחב של תיירות, נופש ותרבות, השואב את ערכיו מדמותו של האזור ומן ההיסטוריה שלו.

תפיסת התכנון

קווי המדיניות שלפנינו כוללים היבט של שימור לצד היבט של פיתוח, ושניהם הינם נדבכיו של פיתוח בר קיימא. מונח זה מבטא את עמדתה של התכנית, הרואה את הרי יהודה כבעלי ערכים ייחודיים, שיש להתייחס בזהירות לשמירתם. התכנית אינה מתעלמת מצורכי הפיתוח, הן האמיתיים והן המדומים. בהרי יהודה חיה אוכלוסייה המתקרבת למיליון נפש, שיש לה צורך אמיתי לגדול, להתפתח ולהתרחב. הצרכים המדומים באים לידי ביטוי בלחצי ביקוש ובשאיפות התרחבות, שאין מאחוריהן כל נימוק מבוסם. גם מהם אי אפשר להתעלם. סיפוק צרכים אלה באזור כה מיוחד, מתוך התחשבות ברגישות משאבי השטח ובצורך לקיימם לדורות הבאים, הוא תמצית המושג פיתוח בר קיימא. תכנית זו מבקשת להציג מתווה תכנוני, המתחשב באוצרות הטבע, הנוף, התרבות והמורשת, ועם זאת - מאפשר את קידומו של האזור ואת פיתוחו הפיסי והכלכלי.

הפרוגרמה, לפיתוח בר קיימא של הרי ירושלים ושפלת יהודה, מקיפה חבל ארץ שהוא רבגוני ומיוחד בהופעתו המפית והםביבתית. לאזור זה חשיבות מרכזית בחיי האומה והארץ; קיימים בו ערכי טבע וסובב, אשר הכרתם והבנתם חשובות ומכריעות בכל שיקול הנוגע לעתידו. התרבות היישובית באזור לאורך ההיסטוריה נשענת על התנאים הפיסיים, מעוצבת על פיהם ומשקפת את יחסי הגומלין המורכבים בין האדם לסביבתו. העבודה הנוכחית באה מתוך הכרה הולכת וגוברת בנדירותם של השטחים הפתוחים בישראל ובצורך בפיתוח זהיר, יעיל וחסכוני. דברים אלה מהווים היום מוטיב מרכזי במסגרות התכנון הארצי. באזור התכנון - הרי ירושלים ושפלת יהודה - מודגשת ביותר חשיבותם של השטחים הפתוחים. באזור זה מרוכזים ערכים נדירים של היסטוריה, טבע ונוף; הם המייצגים של מורשת ההתיישבות העברית בהר, והם נושאים בחובם את הזיכרון ההיסטורי הלאומי של תבנית נופי החקלאות העתיקה. אזור זה הוא, למעשה, תבנית נוף המולדת של ארץ ישראל.

שסחים פתוחים במרחב התכנון

בהרי יהודה וירושלים מתעצמת השאיפה לשמור על שטחים פתוחים כעל ערך בפני עצמו, בהתחשב במיקומם במערכת הארצית, בתווך בין שני המטרופולינים העיקריים - זה של ירושלים וזה של תל אביב - ובחשיבותם החברתית והתרבותית עבור תושבי שני המטרופולינים. ההתייחסות המיוחדת, לקביעת תפקודי השטחים הפתוחים באה לידי ביטוי בשני מישורים: האחד - הערכת רגישותם של השטחים האלה, מתוך הידיעה כי חלקם יוסבו לשימושי קרקע אחרים הקשורים בפיתוח. מהלך זה מחייב זהירות ושיקול דעת, בקובעו עובדות בלתי הפיכות בדמותה של הארץ, על אחת כמה וכמה - באזור זה, אשר רגישותו נקבעה ברמה גבוהה ביותר. השני - קביעת תוכן, משמעות ותפקוד לשטחים הפתוחים, מתוך הכרה בתנאי הלחץ הגוברים ובביקוש הגואה לקרקע. באזור התכנון, הנמצא בליבת המדינה, עשוי הביקוש הרב להיות פתח להסבה מתמדת של שטח פתוח לבנוי - דבר העלול לגרום צמצום, ואפילו כליה, של המרחב הפתוח באזור כולו. בתנאים אלו תידרש הנמקה ברורה לצורך בשמירה על המרחב הפתוח ובטיפוחו - כנגד הפיכתו לשטח בנוי. תכנים אלה יבטאו את הערך התרבותי והחברתי של השטחים הפתוחים במרחב הרי יהודה ויבססו את קיומם ושמירתם.

 

מתכונת העבודה

העבודה עוסקת בשני מישורים מרכזיים: המישור הראשון מציג מסגרת למדיניות השימור והפיתוח של האזור, והוא כולל נושאים עקרוניים: תיאור הקונפליקטים במרחב, הגדרת גבולות הבינוי של ירושלים ודיון בסוגיית ההרחבה שלה מערבה. מישור זה מגדיר את עקרונות המדיניות המומלצת ואת ההנחיות האופרטיביות לעיצובה״, הוא כולל גם את נושא׳ התיירות והתעסוקה, מדיניות הפיתוח למגזר העירוני ולמגזר הכפרי, חלוקה למרחבי התייחסות על פי מרכיבים פיסיים וחברתיים ועקרונות פיתוח ושימור המותאמים ספציפית ליחידות אלה. המישור השני הוא הרקע המדעי והביסוס הכמותי למדיניות הפיתוח והשימור. חלק זה דן בהיבטים הפיסיים: בתכונות השטח ובמאפייניו, ברגישותו, בכושר הנשיאה שלו, בפוטנציאל הפיתוח הטמון בו ובהיבטים הפרוגרמתיים של ניתוח הצרכים, תחזיות אוכלוסייה, ביקושים לדיור במרחב, ניתוח מגמות בתחום הכלכלי והחברתי, מערך התשתיות, מערכת הכבישים והשלכותיה החזותיות. שני המישורים מהווים, בסופו של דבר, מתווה למדיניות תכנון ובטים לתכנית לשימור ופיתוח בר קיימא בהרי יהודה, תכנית הנשענת על היסודות הפיסיים והפרוגרמתיים ומתחשבת בערכיו של השטח וברגישותו.

 

IMG_1624.JPG