ישראל 2020

מערכת השטחים הפתוחים

הדיון במצב משאבי הקרקע בארץ עובר כחוט השני בכל פרקי תכנית האב לישראל בשנות האלפיים, כנושא מרכזי וכאילוץ תכנוני עיקרי במדיניות התכנון הארצית. הנושא בכללו הועלה לראשונה בתודעת התכנון בארץ, בפרקים הראשונים של תכנית האב, בהציגם את בעיית אזילות משאבי הקרקע במלוא חריפותה. הדברים מובאים כלשונם:

"צורת השימוש במשאב הקרקע נקבעת, בדרך-כלל, לאור הערכה של עתירות המשאב או הסכנה לאזילתו. ישראל בשנותיה הראשונות נתפשה כמדינה עתירת שטח, יחסית לאוכלוסייתה, וחלק ממטרות התכנון כוון לשליטה על משאב זה, וזאת, במטרה להוכיח את הבעלות על שטחי קרקע גדולים מטעמים מדיניים וביטחוניים". 

גידול האוכלוסייה, העלייה ברמת הרווחה ובהיקפי הבנייה ושינויים מבניים שונים קרבו את מדינת ישראל לסכנה של אזילת משאב הקרקע. סביר היה שעם הצטמצמות הקרקע הפנויה, ייעשה שימוש זהיר ומבוקר יותר במשאב זה, אולם דווקא בשנים האחרונות הועדפו פעילויות עתירות שטח, בעיקר בינוי צמוד-קרקע, וכך הלך וגבר הכרסום ביתרות הקרקע של ישראל. המדיניות שננקטה לאחרונה, שהתבטאה בהפשרה מרובה של קרקעות חקלאיות ובסיבסוד מחיר הקרקע, הגבירה את תהליך אזילתו של משאב הקרקע". (מתוך: מזור, אדם, 1992 ,במאמרו בנושא משאב הקרקע בתכנון המרחבי בפירסומי "ישראל 2020)."

ואולם עיקר הדאגה נתון לעתיד. לקראת שנת 2020 צפויה דרישה לתוספת שטחים בנויים בשיעור של פי 2 ומעלה מן הקיים כיום. הדבר נובע מהגידול הצפוי באוכלוסייה (תוספת של כ2 -מליון נפש) והעלייה ברמת רווחת הדיור (תוספת בשיעור של כ%22). תכנית אב לישראל בשנות האלפיים נדרשת לתת מענה לתוספת גידול זו, תוך התחשבות במשאבי השטח המצומצמים, ושאיפה לאיזון בין הבנוי והפתוח. ביטוי לדאגה זו הובע בשלב הראשון של התכנית, בהצגת הבעיות המתייחסות לתוספת בינוי כה גבוהה; כרסום הצפוי בשטחים הפתוחים, צפיפות בנייה, הרעה באיכות הסביבתית, צמצום בשטחי נוף, טבע וחקלאות, הגברת העומס וקריסה של מערכות התשתית.

בשלב ב' של תכנית אב לישראל בשנות האלפיים, הובאו דברים המביעים בתמצית את הצורך במדיניות תכנון והקצאת קרקעות קפדנית, על רקע אזילות משאבי הקרקע בארץ.

"הצפיפות הגבוהה מאוד באזורים המטרופולינים של מדינת ישראל, והצורך בשמירת עתודות קרקע להמשך הגידול הצפוי בעתיד, מחייבים בדיקה של מדיניות התכנון והקצאת הקרקעות הנהוגה היום. דרושה הקפדת יתר בנושא הפשרת קרקעות באזורים הצפופים, למען שמירה על יחס מינימאלי שבין השטח הבנוי והשטח הפנוי באזורים אלה. הקצאת קרקעות חייבת להביא בחשבון כי עתודות הקרקע הן משאב מתכלה והראוי לתשומת לב מדוקדקת, על מנת שלא להביא בעתיד למצב בו העתודות תלכנה ותדלדלנה, ומדינת ישראל תימצא במצב בו משאבי הקרקע ילכו ויאזלו''. (מתוך: פרנקל, אמנון, 1994 "מודל חזוי שטחי קרקע" בפירסומי "ישראל 2020").

ההכרה כי צרכי הפיתוח במדינת ישראל ידרשו שטחי קרקע נוספים, אשר יוסבו מטבע הדברים משטח פתוח, לשטח בנוי, נדונה בכל פרקי תכנית האב לישראל בשנות האלפיים. גם בתסריטים הנורמטיביים האופטימיים ביותר, בשלבים א' וב' של התכנית, המניחים ציפוף, מיחזור ושיקום קרקעות בנויות אשר יקלטו חלקים גבוהים מדרישת הפיתוח, עדיין יהיה צורך בפיתוח של שטחי קרקע נוספים.

מטרתה של עבודה זו להעמיד את ההיצע מול הביקוש. לאמור, העמדת השאלות: כמה שטח ניתן לאתר, אשר מידת רגישותו נמוכה, ולפיכך כושר הספיגה שלו ומידת התאמתו לפיתוח גבוהה, והיכן פרושים שטחים אלה ברחבי הארץ - היינו מיקום הפיתוח העתידי. למעשה הונחו היסודות למבחן זה בשלב ב' של התכנית, בהצגת מערך השטחים הפתוחים: "מגמות גידול האוכלוסייה והשטח, מורות על צימצום ניכר בהיקפי השטח הפתוח בארץ בכל תסריט אפשרי. השאלה המיידית-פשטנית המתבקשת, הינה במה לפגוע ומה לשמר, והצבת סקאלות של אפשרויות ביניים (פיתוח מבוקר, נקודתי, הפיך וכו'). התשובה לשאלות מסגרת אלה צריכה להתבסס על מערכות שיפוט והערכה של כלל המשתנים: השטחים הפתוחים, ערכיהם, רגישותם ותפקודיהם מחד, וצרכי הפיתוח, האוכלוסייה והרווחה מאידך. כל זאת תוך הכרה בצורך בתכנון מערכת משתנה ודינאמית - האוכלוסייה וצרכי הפיתוח עולים, ובמקביל מצטמצם היקף השטח הפתוח.'' (מתוך קפלן, מוטי, 1992 "מערך השטחים הפתוחים" בפירסומי "ישראל 2020"). העבודה הנוכחית מנסה להתמודד עם שאלות אלה, ולהציב להן מימד כמותי ופרישה מרחבית.